מבצע סבא - ילידת 1950, יומן אינטימי - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"בלוגים","items":[]}

מבצע סבא

יש לכם נכדים? לי בעוונותי אין. והנה, לך זה קרה. ממש היום. שים לב סבא׳לה, השיר הזה בשבילך

תגובות
סב מחזיק את נכדו התינוק
Zurijeta / Shutterstock.com

את כל הידע שיש לי בענייני סבתאות אני שואבת בקש מסקציה זו בה אני מוקפת. ואני מוקפת. הייתי אמורה להשתייך אליה, אבל החלק הזה בעסקה כבר לא תלוי בי. ובכן, הבעיה כאן היא התעתוע של המוקש רגש הזה, המופלא מכל מוקשי הרגש המוכרים, זה שלא האמנת שהוא באמת-באמת קיים, שמתפוצץ לך בפרצוף, מזיז אצלך בגוף את כל הרהיטים, מציף אותך ככה פתאום באופן פתאומי.

היית בטוח שתשעה חודשים הם בהחלט פרק זמן נאה להתכונן, נכון? רואים עליך שאתה טירון. זאת הפעם הראשונה שלך. אתה נאיבי, יקירי. קבל מבזק: לא, זה לא מספיק! צלצול הנייד שלך באמצע הלילה "אבא, יש לנו צירים ואנחנו בדרך" מאיים להטביע אותך בתוך צבא עשתונותיך שמנסה לחזור לבסיסו. ברור שעד הבוקר לא עצמת עין. מי יכול להירדם כשפתאום נוחת עליו דבר כזה? עשית מקלחת ארוכה במיוחד, שמת אי אלה דיקולונים, לבשת חולצה לבנה, נקייה, מעומלנת ואף מגוהצת, קיפלת את השרוולים עד כאן, בדיוק כמו שאתה אוהב, עלית על הסוס ודהרת לבית החולים.

עשר בבוקר, מחלקת יולדות, חדר 28. אתה לא ממהר להיכנס. מאז צלצול הטלפון ההוא מלווה אותך בקול דממה דקה איזה משהו שאתה לא מצליח לתת לו שם. תוהו ובוהו בקטנה? על פניך מרוח חיוך דבילי מחוף לחוף ואם אני מכירה אותך, ככה אתה נראה אחרי שני בקבוקי וודקה. תרגיל הסוואה החיוך הזה. אז בינתיים אתה עומד לך שם על הסף.

או, הנה הבן שלך, הילד שאותו גידלת, ממנו התפעלת ובו השווצת, הנער שבכל דבר ועניין היה מתייעץ איתך, שבשבתות הייתם הולכים יחד לים, יושבים על הסלעים ומנסים להביא לאמא דג לצהריים, מפקד הסיירת הקשוח ונכון לרגע זה אב טרי - הילד הזה מקבל כמו גדול את מה שצנח עליו באמצע החיים חסרי הדאגות שהיו לו. כשבידיו חבילה קטנה עטופה בשמיכה תכלת רקומה פרפרים הוא ניגש אליך נרגש, מחייך. ״סבא׳לה, רוצה להחזיק את הנכד שלך?״

- ״רגע, תן לנשום, ווס ברנט״... כן, זה אתה. נהיית פחדן.

נס הבריאה

מאוד בזהירות ועם המון יראת כבוד מונח נזר הבריאה בחיקך. ״אופס, תשמור שהראש שלו לא יפול!״ משגיח עליך מקרוב הבן שלך. "הנה האפרוח מלמד את התרנגול להטיל ביצה" אתה אומר לעצמך ואז זה קורה.

קוּר דקיק ובלתי נראה, טעון אנרגיות אדירות שבכלל לא ידעת שיש כאלו ושרבות מהן נעלמות מבינתך ולא ברור אם בכלל יש להן שם, ובכן, בקוּר הזה המורכב מכל-כך הרבה היסטוריות, ארוג כל ה-DNA של המין האנושי. ואפילו שעיניך לא רואות אותו, אתה מרגיש איך הוא שולח קורים עדינים המשתרגים והולכים וסובבים את שניכם, אורזים יחד אותך ואת המטען היקר הזה שבשמיכת הפרפרים והנה הנה אתם אחד. לזה אני קוראת נס ולנס הזה אני קוראת נס ה"איך יכולתי לנשום עד עכשיו בלי זה".

נס ראש השנה

העולם, על-פי הסיפור הכי יפה שאי-פעם סופר, נברא ביום כ"ה באלול. האדם נברא ביום השישי, אחרון למעשה הבריאה ומביני דבר, שכנראה נכחו בהפנינג ההוא, אומרים שזה הדבר הנהדר והנפלא ביותר שקרה אי-פעם עלי אדמות. היה זה בערב ראש השנה, בין כ״ט אלול לא׳ תשרי. היום הוא היום. ״היום אתה מתחיל״, אמר אז הבורא לאדם הראשון.

אני מסתכלת עליך ורואה שמבחינתך ידידי, היום הוא היום הראשון של שארית חייך. מהיום אתה סבא. החיבור הפתאומי הזה שמציף לך את העיניים מכיל בתוכו מלים בומבסטיות כמו שייכות והמשכיות, משיכה, אחריות, דאגה, אהבה ואפילו רכושנות, נוסח "הילד הזה הוא שלי!" כל מסת הבריאה של המין האנושי כולו ממלאת עכשיו את הרווח הקטן הפנוי בין עיניך לעיניו ואתם שניכם רואים את עצמכם מחתלים אחד את השני (גם זה יבוא יום אחד), משחקים מטקות על חוף הים, הוא לומד לרכוב על אופניים ואתה רץ אחריו, הוא הילד הכי חזק בכיתה והעיפרון הכי מחודד בקלמר והנה הוא עומד כבר מתחת לחופה עם כלתו היפה...

הופ הופ, לאן אתה רץ סבא׳לה? זה עתה נברא אדם קטן ומום אין בו. הפספוס הזה עוד לא מכיר את סבא שלו, את הגבר החסון עם הכתפיים הרחבות, הספורטאי שפעם היה אלוף הארץ לנוער בזריקת דיסקוס, הקצין המצטיין מחיל הים... הוא עוד יכיר. ואתה הוא הסבא הזה, שכאן בחדר 28 במחלקת היולדות משנה מצב צבירה. בשקט ובקול רועד מתחיל להזדמזם ממך אליו איזה שיר ילדים בשפה אחרת. בבולגרית... סבא׳לה, זה השיר שסבא שלך לפני 72 שנה, עוד בבולגריה, זימזם באוזניך כשהחזיק אותך לראשונה בזרועותיו הגדולות, ועיניו לחות.

״בבה!״

אתה עדיין לא יודע במה הסתבכת. נכון, ביום ההוא ראית במו עיניך איך משתנים סדרי עולם אבל עוד לא ראית כלום. מה שהיה כבר לא יהיה וכמה שלא תתכונן זה תמיד יפתיע אותך. כי להיות סבא זה בכלל לא דומה ללהיות אבא. להיות אבא זה קלי קלות, הם הרי גדלים לבד! אבל להיות סבא זו אחריות אמיתית מסביב לשעון. אתה עכשיו במעמד חדש, חייך לא עוד שייכים לך, אתה בכוננות נכד, שבוי בחיוך הגדול והמתוק שעוזב הכל ורץ לקראתך, ״בבה!״

ועכשיו נראה אותך, סב מחויב, מאוהב ומותש, אומר פעם אחת לבן שלך ״הערב אנחנו לא יכולים. הערב סבא לוקח את סבתא לקונצרט״.

מה רציתי לומר? אה, כן, לא חשוב. שנה טובה!



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#