"הבדרן הגדול בעולם" שפחד להישאר לבד - מוזיאון העם היהודי - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"בלוגים","items":[]}

"הבדרן הגדול בעולם" שפחד להישאר לבד

אל ג'ולסון, הלא הוא אסא יואלסון מקובנה, הפך בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות למלך של ברודוויי. הוא היה לג'ז ולבלוז מה שאלביס פרסלי לרוקנרול וכיכב בסרט המדבר הראשון. במלאות 70 שנה למותו

תגובות
אל ג'ולסון (מימין), נובמבר 1923, ניו-יורק
ספריית הקונגרס / ויקיפדיה

אושי דרמן

פרנק סינטרה סגד לו, ג'ודי גרלנד העריצה אותו, ובינג קרוסבי הגדיר אותו כאביו הרוחני. אם עולם הספרות הרוסי יצא "מקפלי האדרת של גוגול", כפי שניסח זאת פיודור דוסטוייבסקי, אפשר לקבוע בלי הגזמה שעולם הבידור האמריקאי יצא מקפלי חליפתו השחורה והמיתולוגית של אחד הבדרנים והזמרים הגדולים ביותר בכל הזמנים - אל ג'ולסון, שמת השבוע לפני 70 שנה.

"אני ממש יכול להרגיש את חייו", אמר בוב דילן על ג'ולסון, שנולד חצי מאה לפניו. האם דילן "הרגיש את חייו" של ג'ולסון כי שניהם היו יוצרים, צאצאי מהגרים, שחיפשו בקדחתנות את "התדר האמריקאי" ועל הדרך המציאו תדר חדש? או שמא היתה זו שותפות גורל של שני יהודים-אמריקאים - שבתאי זושא צימרמן ואסא יואלסון - ששאפו להתנתק מכבלי העבר, ושינו את שמותיהם לבוב דילן ואל ג'ולסון בהתאמה? בכל מקרה, איך שלא תסתכלו על זה, גם דילן וגם ג'ולסון, כל אחד בזמנו, היו גיבורים בעל כורחם בסיפור ההצלחה הבלתי נתפס של הגירת היהודים לעולם החדש באמריקה.

אסא יואלסון נולד ב-1886 בעיירה קטנה בתחום המושב (אזור קובנה, ליטא, באימפריה הרוסית דאז) לאביו החזן, משה יואלסון, ולאמו נעמי. אלו היו ימים רעים מאוד ליהודי רוסיה. פרעות "סופות בנגב" שפרצו מספר שנים לפני כן גררו בליץ של חקיקה אנטישמית והובילו ל"פוגרום הקר" שנמשך 14 שנה בהובלת הצאר אלכסנדר השלישי.

משה ונעמי יואלסון, הוריו של אל ג'ולסון
אוסף האריס ויואינג, ספריית הקונגרס / ויקיפדיה

כמו מיליוני יהודי תחום המושב, גם משה יואלסון חיפש את מזלו בארץ ההזדמנויות הבלתי מוגבלות, "הגולדנע מדינה", כפי שכינו אותה היהודים בעיניים נוצצות. ב-1891 הוא חצה את האוקיינוס והצליח למצוא עבודה כרב וחזן בבית הכנסת "תלמוד תורה" בשכונת סאות'ווסט ווטרפרונט (Southwest Waterfront) בוושינגטון הבירה. כעבור שלוש שנים הצטרפה אליו משפחתו. אסא ואחיו הירש, לימים הארי, גדלו בבית אורתודוקסי קשוח. האב שאף כי בניו ימשיכו את המסורת המשפחתית ויתמקצעו כחזנים. בילדותם אילץ אותם לשיר בקול רם ודחף קיסמים לשיניהם כדי שהפה שלהם יישאר פתוח כמו שצריך.

ב-1894 התחולל האירוע המכונן הראשון בחייו של אסא הצעיר. אמו, נעמי, אליה היה קשור בכל נימי נפשו, מתה בדמי ימיה ממחלה קשה ומייסרת. אסא, בן שמונה בלבד, היה בחדר הסמוך ושמע את צעקותיה. לימים סיפר כי הרגעים הללו ביגרו אותו בבת אחת. "מאז פחדתי להישאר לבד", העיד שנים אחר כך. הפחד להישאר לבד שימש כמנוע יצירתי, שדחף אותו בבגרותו לחזור ולהופיע מדי ערב מול קהל.

כשהיה בן 14 ברח אסא מהבית יחד עם אחיו. אז גם שינה את שמו לאל ג'ולסון. האחים הופיעו בקרנות רחוב כצוות בידור מוזיקלי ששילב בהופעותיו סגנונות וודוויל ורגטיים. הם התגוררו באכסניות מזדמנות, לעתים גם ברחוב, וחיו מהיד לפה. בשלב מסוים ג'ולסון נפרד מאחיו ונסע לניו-יורק בגפו. זה היה האירוע המכונן השני בחייו. 

ג'ולסון בבלאקפייס, שנות העשרה של המאה ה-20
אוסף ביין, ספריית הקונגרס / ויקיפדיה

בלאקפייס, השחרת הפנים, נתפסת כיום, ובצדק, כתופעה בזויה, שמייצגת סטריאוטיפים ודעות קדומות שנועדו להגחיך ולהשפיל אפריקאים-אמריקאים, אבל בימים ההם, ראשית המאה ה-20, בלאקפייס היתה פרקטיקה בידורית מקובלת ופופולארית. רגע הפריצה הגדול של ג'ולסון התרחש ב-1904 בתיאטרון "קיני" שבברוקלין. בעצת חברו, הקומיקאי ג'יימס פרנסיס דולי, עלה ג'ולסון לבימה כשפניו מאופרות בשחור, לרגליו נעליים שחורות וגרביים לבנים, לגופו חליפה שחורה, ועל שפתיו אודם לבן. בביוגרפיה שלו סיפר כי הדמות החדשה שחררה אותו מהעצירות היצירתית ממנה סבל. מאותו רגע אי אפשר היה לעצור את ג'ולסון. הקריירה שלו עלתה על המסלול והמריאה לגבהים, ועד מותו הוא נחשב "הבדרן הגדול בעולם".

במאמר מוסגר יש לומר כי את ג'ולסון עצמו אי אפשר היה להאשים בגזענות כלפי שחורים, להיפך. כבר ב-1911 הוא נלחם נגד אפליית שחורים בברודווי ועזר לסלול דרך לאמנים, מחזאים וכותבי שירים שחורים. ביניהם ניתן למצוא את לואי ארמסטרונג, דיוק אלינגטון, פאטס וולר ואתל ווטרס. כששמע שמסעדה בקונטיקט מסרבת לארח את נובל סיסל ויובי בלייק, זמרי הג'ז השחורים, ג'ולסון, שהיה אז בשיא הקריירה שלו ואפילו לא הכיר את השניים, התקשר אליהם והזמין אותם למחרת לארוחה משותפת במסעדה. בנוסף, מעז יצא מתוק: בזכות סגנונו הייחודי של ג'ולסון בביצועי ג'ז ובלוז, רבים מאוהדיו התוודעו למוזיקה שחורה.

אל ג'ולסון, 1925

ג'ולסון היה לג'ז, לבלוז ולרגטיים מה שאלביס פרסלי היה לרוקנרול. מי שכונה "מלך ברודווי" וזכה שהאחים שוברט, המפיקים המיתולוגיים, הקימו בלב "התפוח הגדול" אולם על שמו עוד בחייו, המציא מחדש את חוקי הז'אנר. לתשומת לבו של הקורא שלמה ארצי, המומחיות של ג'ולסון היתה בניית "מסלולים" מהבמה אל תוך הקהל.

ב-1927 התרחש האירוע המכונן השלישי בחייו של ג'ולסון. הוא נכנס לפנתיאון תולדות הקולנוע ככוכב הראשי של הסרט המדבר הראשון: "זמר הג'ז". המחזאי סמואל ראפלסון ביסס את התסריט על חייו של ג'ולסון. מעשה בג'ק רובין, בן של חזן יהודי, שמפנה עורף למסורת והופך לבדרן פופולרי.

כרזת הסרט "זמר הג'ז", 1927
האחים וורנר / ויקיפדיה

ג'ולסון, כיאה למעמדו הציבורי, נהג ואהב להופיע בפני חיילים בשדה הקרב. מלחמת קוריאה היתה הזדמנות מצוינת לעשות זאת, למרות שרופאיו הפצירו בו לוותר על הנסיעות המתישות, או לפחות להפחית אותן משמעותית. זמן קצר אחרי שחזר מעוד טיסה חובקת עולם להרמת המורל של חיילי הצבא האמריקאי בחזית, ב-23 באוקטובר 1950, כשהוא בעיצומו של משחק קלפים בסוויטה שלו במלון בסן פרנסיסקו, לפני שהיה אמור לקחת חלק בתוכנית הרדיו של בינג קרוסבי, ג'ולסון חש ברע. הוא עוד הספיק להתלוצץ עם הרופא שהוזעק למיטתו. "אני הולך למות, נכון?" הספיק לשאול אותו. כעבור מספר דקות לקה בהתקף לב קשה ומת. יותר מ-20 אלף איש השתתפו במסע הלוויה שלו, במה שהפך לאחד מאירועי האשכבה ההמוניים הגדולים ביותר אי פעם לאמן.

גם סיפורו של אל ג'ולסון יהיה חלק מתצוגת הקבע החדשה של מוזיאון העם היהודי. התצוגה צפויה להיפתח בדצמבר ובמוקד שלה תעמוד השפעתה חסרת התקדים של יהדות אמריקה על חיי התרבות

ג'ולסון מופיע בפני חיילים במלחמת קוריאה. פוסאן, 1950
מתוך הספר "עולמו של אל ג'ולסון" מאת ברני אנדרטון שיצא ב-1975


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#