אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"בלוגים","items":[]}

כשאין סוף לנייר, הפרינט מת ואיתו גם הקאנון

האתר PooLaBooK מגיש לגולשיו יצירות ללא סינון ולכותבים - משוב ישיר, נתוני קריאה, לייקים ולבבות. התוצאה מורכבת, אך למייסד חגי פיזם הכיוון ברור, מקסימום תמיד אפשר ללחוץ delete

תגובות
איור של מכונת כתיבה
redchocolatte / Getty Images / i

חגי פִּיזֵם היה חלק מתעשיית הטלוויזיה הישראלית במשך 35 שנים. את האתר PooLaBooK הוא הקים אחרי ששלח כתב יד לכמה הוצאות ספרים וזכה לסירוב או להתעלמות. באתר מוצגות מאות יצירות ספרותיות, חלקן בפרסום ראשון ואחרות כבר הודפסו כספר.

"האתר פועל כרשת חברתית לאוהבי המלה הכתובה, כותבים וקוראים", אומר פיזם, "ניתן להעלות בו יצירות במגוון תחומים שנכתבו באופן עצמאי והן יתפרסמו ללא סינון, ללא עריכה וללא דחייה - שירה, סיפורים קצרים, ספרים מלאים או חלקים מהם, ומאמרי הגות ועיון בכל שפה. האתר חופשי לכל משתמש וחושף את היצירות לקהל ומאפשר למחבר לקבל משוב. אם הוא עדיין לא פרסם בספר, הוא מסייע לו להחליט אם להשקיע בתהליך היקר של הוצאה לאור. עבור אלה שכבר הוציאו לאור, הוא מאפשר קידום גם כשאמצעים לפרסום ושיווק מוגבלים. נתוני הצפייה - מספרי צופים, הלייקים, התגובות - מפורסמים לצדה של כל יצירה".

ערכתי סיור קצר באתר. בראש הדף הבית מופיעים סיפורים קצרים שמתחלפים ביניהם ובחרתי ב"הכיפה שהתכווצה" (האם השם ניתן בקריצה לספרו של דן פגיס "הביצה שהתחפשה"?), סיפורו של עמוס נבו. 561 אנשים קראו אותו ו-90 העניקו לו אייקון של לב.

דוד, גיבור הסיפור הוא בחור שיצא לשאלה אחרי שרב הישיבה שבה למד ניצל אותו מינית. היום, שנים רבות אחר כך, הוא נשוי לתרצה, חברת ילדותו, אב לעזריקם, ומהנדס בחברת הייטק שמדי שבוע הולך לשחק טניס במגרשי מרכז הספורט של האוניברסיטה. יום אחד מאחר שותפו למשחק להגיע ובחורה יפהפיה ניגשת אליו, מציגה את עצמה, אומרת ששמה יובנקה ושואלת אותו אם הוא רוצה לשחק איתה. הם מתחילים לשחק ואחר כך הוא מוזמן לדירתה. אף-על-פי שדוד נשוי, מתפתח ביניהם רומן, שהולך ומתלהט למרות כמה עניינים שמעיבים עליו: האחד הוא נישואיו של דוד והשני הוא העובדה שיובנקה היא נערת ליווי.

מכאן והלאה לא אקלקל לכם את חווית הקריאה, ואחזור אל האתר: מתחת לרובריקת הסיפורים הקצרים המתחלפים מופיעות עצות שנתן המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק, למי שרוצים לשלוח ידם בכתיבה. בין היתר הוא מציע להם לפרוץ גדר ולחדש, לא לשאת פנים וגם "לדעת את שקדם להם" - העצה החשובה ביותר לדעתי. אחר כך, מופיעות שלל היצירות שבאתר: סיפורים קצרים, שירה, ספרי מתח וכדומה. רבים המפרסמים את יצירותיהם באתר, חלקם אנונימיים וחלקם מוכרים. ביניהם נתקלתי בין היתר בסיפורו של אמיר חצרוני, "יומן תש"ח", שזכה ל-3,780 צפיות ול-2,154 אייקוני לב.

אם סיפורו של דוד, גיבור "הכיפה שהתכווצה", הוא סיפור שאינו שונה באיכותו מסיפורים רבים אחרים שקראתי בשנים האחרונות, הרי ש"יומן תש"ח" של חצרוני מבהיר יפה את הצורך בעורך, ואולי יותר מזה, במוחק. כלומר, באדם שיציב גדרות בין הקהל לבין ערימות הקש והגבבה שחלק מהכותבים, ואולי ראש וראשון להם חצרוני, עלולים לשפוך על ראשיהם. מי שמציג את עצמו בדף קורות החיים כ"פרופסור לתקשורת שהתפרסם במאבקים למען חופש הביטוי ובשורה של אמירות מעוררות מחלוקת שזיכו אותו בתואר 'האיש השנוא ביותר בישראל' במשאלי דעת קהל. בין היתר התבטא נגד השירות הצבאי, נגד חוק השבות, נגד נישואים והבאת ילדים, ובעד התבוללות", אינו יודע כפי הנראה את הכלל החשוב ביותר בספרות: הסגנון הוא המהות. ניתן לכתוב על כל דבר ולהעלות כל רעיון, בתנאי שעושים זאת בצורה מעניינת. אוסף של חרפות וגידופים יכול אולי לעורר עניין רגעי מעצם הפרובוקציה שהוא יוצר, אבל מעבר לזה הוא משעמם וחסר משמעות. שרדתי את הסיפור עד עמוד 4 מתוך שמונת עמודיו, ונטשתי כל עוד רוחי בי.

למה החלטת להקים את האתר?

פיזם: "מבדיקה שערכתי התברר שאלפי כתבי יד נדחים על-ידי ההוצאות לאור מכל מיני סיבות או שההוצאות מבקשות סכומים גדולים על ההוצאה. זה עורר בי את השאלה מי קובע מה מתאים ומה לא מתאים, מה טוב ומה פחות טוב, מה ראוי ומה פחות ראוי, מה כדאי ומה פחות כדאי לפרסם ולהוציא לאור. ביקשתי לתת במה לכל מי שנדחה, לכל מי שאין לו כסף לפרסום ובכל זאת מעוניין בתגובת הקוראים. רציתי להקים אתר שבו יוכל כל אדם לקדם בצורה מכובדת את כתב היד שעליו עמל. זכויות היוצרים שייכות למחברים בלבד, ובכל נקודת זמן ניתן להסיר את היצירה בלי להשאיר לה כל זכר דיגיטלי".

חגי פיזם
באדיבות חגי פיזם

קראתי שתיים מהיצירות שפורסמו באתר, ואני רוצה לשאול אותך: האם הכל ראוי להתפרסם? אולי יש דברים שכדאי לוותר עליהם?

"האתר מעתיק את רעיון ההפצה של יוטיוב לתחום המלה הכתובה. מישהו שואל היום אם סרטון מסוים ראוי או מתאים לצפייה? אני מאמין שהשאלה הזאת תרד מעל הפרק גם בנוגע למה שמתפרסם ב-PooLaBooK וקהל הקוראים הוא זה שיחליט מה ראוי לו ומה הוא רוצה לקרוא".

מה עם קובעי הטעם, העורכים הספרותיים, המבקרים הספרותיים? מה מקומם בעולם שאתה מציג?

"בתחרות הסיפור הקצר של 'הארץ' יש שלושה שופטים. מי שמם להחליט מה טוב ומה פחות טוב? עורך המוסף לתרבות וספרות (בני ציפר; ע"ק). מדורי הספרות משקפים רק את טעמם של עורכי המדורים הללו. איפה הפתיחות וחופש הביטוי שכולם מדברים בזכותם?"

ולמנה עיקרית: שפיכות דמים

דומה ש-PooLaBooK הוא מצבה נוספת בבית הקברות של הקאנון הספרותי. ואולי אין זו ממש מצבה, אלא רק כרסום נוסף במעמדו של הפרינט. המון ספרים נכתבו על מה שטוב, על מה שרע, על מה שיפה ועל מה שמכוער, אבל האמת היא שמה שגידר את גבולותיה של הזירה הספרותית היה ועודנו מחירי הנייר: זו המגבלה האמיתית של כל מו"ל, והיא, בנוסף לטעמם של עורכים - שהבנתם בספרות לא תמיד מוכיחה את עצמה ושלעתים קרובות פועלים ממניעים לאו דווקא אמנותיים, הם שקבעו את הקאנון. בארץ קטנה עם שפה שרק כמה מיליונים בודדים דוברים אותה, משמעות הדבר היא גזר דין מוות ליצירות מסוימות לעומת חיי נצח לאחרות, לא תמיד בהתאם למשקלן האמיתי.

את הגבולות הללו פרצה המדיה הדיגיטלית באינסופיותה, ו-PooLaBooK הוא אחת הדוגמאות לכך. פריצת הגבולות הזאת קורית לא רק בכתיבה הספרותית אלא גם בתחום הביקורת, ולא בכדי: אם פעם חשבו המבקרים שתפקידם להציב את היצירה בהקשר שבו נכתבה, לשרטט קווי הדמיון בינה לבין יצירות אחרות, לטוות בעדינות חוטים שמקשרים בינה לבין מי שחיבר אותה - היום סבורים מבקרים רבים שהביקורת הספרותית היא אחד מענפי הספורט שבו התחרו בקולוסיאום הזכור לרע. שפיכות דמים, אגו והתחשבנויות אישיות הם לא רק תבלינים בחלק מהביקורת הספרותית בת זמננו, אלא ממש המנה העיקרית.

אתי סרוסי
ולד שפירו
איריס גנור
איה בוזגלו

לא ייפלא אפוא שבלוגרים רבים, כמו אתי סרוסי או איריס גנור, שפועלים גם בפייסבוק, הרחק מזירת הביקורת הספרותית הקאנונית שותתת היצרים והדם, זוכים לעתים קרובות לאמון רב הרבה יותר, גם אם לא להסכמה, מזה שזוכים לו רבים מכותבי הביקורות הספרותיות בעיתונים. הבלוגרים הללו זוכים לאמון הקוראים דווקא משום שהם נוקטים טון ענייני, מדברים על ספרות ומשתדלים להצניע את יצריהם עד כמה שניתן.

הטעם שלי, אומר איש השורה, טוב כמו טעמם של מבקרי הספרות, העורכים הספרותיים ואחרים, שבמשך שנים רבות קבעו טעמים ואופנות, הכניסו אנשים מסוימים ודחו אחרים, ולא תמיד מסיבות ספרותיות, אומר פיזם ואיתו כותבים רבים. ישפוט הציבור את היצירה הספרותית בעצמו, ואיתו גם כותבים רבים, אוהבי ספרות ומבקרים, ותשפוט כמובן ההיסטוריה. עכשיו, אין יותר קובעי טעם שטעמם עדיף על טעמו של מישהו אחר. עכשיו, בדיגיטל, כולם שווים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#